מרק נפרד

לוויה

עידודי שלנו, ילד אהוב שלנו, גיבור שלנו,

שמרתי את הקובץ הזה תחת השם "הספד לעידודי", אני לא מאמין שאני כותב הספד לילד שלנו.

במשך 5 חודשים שהיית מגויס בצו 8 השתתפנו לצערי במספר לוויות קשות שבכינו כמו ילדים עם ההורים השכולים החדשים אבל אף פעם לא חשבתי לרגע שאעמוד מהצד הלא נכון של המיקרופון.

ילד שלנו, ים וגלישה היו אהבות חייך וזכית להגשים חלום של רבים מאתנו ולעבוד בתחביב האהוב עליך.

ילד בכור שלנו, היית הילד הראשון בחבורה, הצעצוע של כולם והסטאג' שלנו כהורים והיית הילד המושלם לזה, הכי נוח שאפשר לבקש, עם הטלטלים והחיוך השובה אז ועד היום.

היית אח גדול במלוא מובן המילה, חבר, מדריך, מנטור לאחים שלך.

היית גם מנטור לנערים במועדון הגלישה שכל כך אהבת וכל כך אהבו אותך ולא בכדי, המסירות הטוטאלית שלך לעבודה כמו בכל דבר שעשית היא זו שהפכה אותך לדמות נאהבת.

כך גם ב- 7 לאוקטובר שקיבלת צו 8 ובאמצע הלילה במוצ"ש התעקשת לעלות לצפון לחברה שלך ולא לחכות לבוקר על אף שביקשתי.

כך גם בבוקר של יום ראשון הארור שהיה אמור להיות יום חג, היית בלחץ להגיע לפני הזמן ולא לסכן יציאה של מי מהחברה שהיית צריך להחליף.

מי תיאר שרק שעות ספורות לאחר מכן נפתח את דלתנו לקציני נפגעים שלא היו צריכים להגיד מילה.

עוד נותר שבריר שניה של תקווה שאולי הם טעו בכתובת אבל המשפט "אתה מרק אבא של עידו" לא השאיר ספק.

עידודי שלנו, נולדת כשאמא ואני עוד למדנו בירושלים בהדסה הר הצופים וביום ראשון סגרת מעגל כאשר אחרי התקרית הקשה הביאו אותך בפעם השנייה והאחרונה להדסה הר הצופים כדי לתרום איברים. מעשה אצילי עם מחשבה לעזור לזולת שכל כך אפיין אותך בפועלך היומיומי.

נסיך שלנו, גדלת על ערכים של אהבת הארץ וסיפורי גבורה של סבא משה ושהגיע העת להתגייס לא הייתה שום התלבטות לגבי שרות משמעותי ביחידה קרבית ומסלול פיקודי.

שילמת את המחיר הכבד מכל כדי להגן על המדינה שאתה כל כך אוהב ואנחנו עומדים היום ומצדיעים לך.

נהוג לסיים באמירה תנוח על משכבך בשלום אבל קשה לי לומר את המילים האלו כי אתה לא צריך לנוח על משכבך בשלום, אתה צריך להיות פעיל, לשמוח, לחגוג, לבנות עתיד.

אני לא יודע לאן הולכים מכאן ואיך אפשר להתמודד, אני רק יודע שאנחנו אוהבים אותך יותר מהחיים ומתגעגעים אליך ברמות שאי אפשר לתאר.

לעולם החיוך הענק שלך והתלתלים הזהובים יהיו חרוטים בראשינו וכנראה שתמיד זה ילווה בדמעה של כאב בלתי נתפס.

אני עומד מעליך ומביט בקברך, עידו שלנו, זה לא המקום שלך. מקומך בים ולא באדמה.

ילד שלנו, אנחנו אוהבים אותך כל כך ולעד נהיה משפחה מאוחדת.

סוף השבעה

ילד אהוב שלנו,

שבוע ימים בשחור לבן, הצבע נלקח מחיינו.

שבוע מטלטל של סערת רגשות – רגעים של תסכול, הרבה שאלות ללא תשובות, משברי אמון אבל בעיקר, בעיקר געגועים לא שפויים וכאב בלתי נסבל, נפשי ופיזי. הבנו שצמד המילים "נשבר הלב" ו"כאב לב" הם לא מטאפורה, כן הכאב הוא פיזי והוא עוצמתי, הגוף מתרוקן, הלילות ללא שינה ובבקרים אין כוח או חשק להתחיל עוד יום.

לצד זה זכינו במעטפת אדירה של אהבה ותמיכה מאלפי אנשים – משפחה, חברים שלנו, החברים המדהימים שלך שתמיד היו בני בית אצלנו ועכשיו הפכו לילדינו המאומצים, מגיל, החברים והחניכים המדהימים ממועדון הגלישה, מאנשים שלא הכירו אבל שמעו וקראו עליך והרגישו חובה להגיע לנחם ומחבריך לנשק מתקופת הסדיר ומתקופת המילואים, אלה שליוו אותך בצבא לאורך השנים וכן גם אלה שזכו להיות במחיצתך ברגעים האחרונים, שזכו לראות את החיוך ולשמוע את צחוקך בפעם האחרונה.

על כולם היית כל כך אהוב.

עידודי שלנו, אני לא יודע אם אתה יודע בכמה אנשים נגעת, כמה נפשות הצלת, כמה חיים שינית. הסיפורים לא הפסיקו לזרום אלינו במהלך השבעה וכל סיפור הוסיף לגאווה שלנו על הילד והאדם המופלא שהיית.

דרכך הייחודית והצנועה לא תשכח, אנחנו מבטיחים למצוא את הדרך ההולמת להנציח את מה שבנית ואת כל הטוב שעשית.

ילד שלנו, אמא ואני זכינו להיות ההורים שלך, ניב ושקד זכו להיות האחים שלך, דשה זכתה להיות בחירת ליבך.

לנצח תהיה בליבנו, מבטיחים שנעשה כמיטב יכולתנו להרים את עצמנו, למצוא את הדרך לחיות לצד הכאב העצום, כל אחד בדרכו ויחד כמשפחה מלוכדת ותומכת.

עידודי אהוב שלנו, אנחנו מתגעגעים ואוהבים אותך עד אין קץ

במלאות 30 ימים

עידודי שלי,

30 ימים ו- 17 שעות מאז שנכנסנו לסיוט הבלתי נסבל הזה.

הפגז שנורה ב- 28 לאפריל הרג אותך ופצע אותנו אנושות. פציעה אנושה שלא נראית לעין אבל מרוסקים מבפנים.

30 ימים ו- 17 שעות שאנחנו חיים על סיפורים, תמונות וסרטונים שבהם אתה נראה כל כך חי, כל כך מאושר, כאילו אתה שלחת לנו ותיכף תחזור. הלב והראש מסרבים להיכנע למחשבה שיותר לא נראה אותך.

בסוף יום נכנסים למיטה והסכרים נפתחים, אמא לצדי מתייפחת, שנינו חשים את אותו כאב עצום שמאיים לקרוע מאתנו את החיים ואני לא מוצא אפילו מילה אחת לנחם אותה, כך עד שהעייפות גוברת ונרדמים וכל בוקר קמים לסיוט הזה מחדש.

30 ימים ו- 17 שעות שאנחנו מנסים למצוא את הדרך להתמודד עם המציאות החדשה הנוראה, כל אחד בדרכו שלו.

האמת חמוד שלי, אין לי אפילו כיוון. איך חוזרים לשגרה, איך קמים כל יום עם אנרגיות, חשק, מחשבות של עשייה, ראש צלול, חיוך, דברים קטנים שהיו כל כך טריוויאליים לפני חודש ועכשיו נראים כל כך רחוקים.

כנראה שצריך סבלנות, כל דבר בעיתו. כרגע מתמקדים בהישרדות יומית, התמודדות עם הכאב הנורא עם המחשבה הנוראה שאתה איננו.

גם בזה חמוד שלי, מבלי להתכוון הכוונת אותי. נזכרתי בשיחה שהייתה לנו לאחר רצף של מקרי טביעה בים שהסברת לי עם התבונה וחוכמת החיים שלך טעות נפוצה של רוב האנשים שנקלעים לסיטואציה הזו שגל מושך אותם למטה או זרם חזק סוחף אותם פנימה. אמרת לי, אבא, אי אפשר להילחם נגד עוצמות הים ומי שמנסה בסופו של דבר ייגמר לו האוויר והוא יטבע, צריך לשמור על קור רוח, ללכת עם הזרם עד לנקודה שהעוצמה פוחתת ומאפשרת להגיע שוב לפני הים ולקחת נשימה.

כך אני משתדל להתמודד עם גלי הכאב שמתנפצים בעוצמה, עם זרם העצבות שסוחף אותי פנימה, לא נלחם ומחפש את הנקודה שאפשר להרים את הראש ולקחת עוד נשימה.

בחודש האחרון אנחנו עטופים באנשים מדהימים, משפחה, חברים שלנו, וכל כך הרבה חברים מדהימים שלך ממעגלי חברות שונים. מדהים איך שהצלחת ליצור ולשמר כל כך הרבה חברויות, מדהים איך כל כך הרבה אנשים כל כך אהבו אותך. כולם עוסקים בהנצחה שלך ילד שלי וכולם מרגשים אותנו עד דמעות בכל פעם שמפתיעים עם עוד משהו שעשו .... אלבומים, תמונות, דגלים, דיוקנים, סטיקרים, מדבקות, שלטים, בקבוקי בירה ממותגים, ציור על גלשן, מעגל גולשים, הצדעה של ארגון האוהדים בסמי עופר, תוכנית רדיו לזכרך, ראיון של שקדון עם יניב קטן, ספרי תהילים עם תמונה שלך... פשוט לא נגמר אבל ילד אהוב שלי, בסוף, בסוף אתה לא כאן !!

נשאר לנו לשאוב כוחות מהחיבוקים שמקבלים מהסובבים אותנו, מהחברים המדהימים שלך ובעיקר מהחיבוק של ניב ושקד שמאפשרים לנו לגייס כוחות מחדש להתמודדות הבאה.

חמוד שלי, אני מבטיח שנשמור אחד על השני ונעשה את המקסימום לחיות את המשפט האהוב עליך שהפך לסלוגן "תנו חיוך, הכל יסתדר" רק תעזור לנו עידודי ללמוד לחייך מחדש.

אוהב אותך ילד שלי כל כך, כל כך הרבה ומתגעגע שאי אפשר לדמיין.